החלטה בתיק ת"א 19795-01-13

1.         המדובר בבקשה למתן צו מניעה זמני על פיו מתבקש בימ"ש להורות למשיבים להימנע מלהרחיב את השטח בו הם משיגי גבול בחלקה 1 בגוש 10468.

            כן מתבקש בימ"ש להורות למשיבים להימנע מלהוסיף בשטח אליו פלשו, גדרות, מבנים, דירי צאן, רפתות בקר, סככות ומחסנים. כן מתבקש בימ"ש להורות  למשיבים כי ימנעו מלהוסיף כבשים, עיזים, פרות, סוסים ובעלי חיים אחרים מעבר לאלה הנמצאים בחלקה נשוא הבקשה.

2.         המשיבים בתגובתם לבקשה מעלים מספר טענות.

            טענה ראשונה של המשיבים הינה כי לבימ"ש אין סמכות עניינית שכן בין הסעדים המתבקשים קיים סעד של הריסה וסילוק מבנים קיימים ועל כן אין מדובר בעניין של חזקה ושימוש במקרקעין אלא בפגיעה בגוף הנכס ואשר על כן,  דין הבקשה להידון בביהמ"ש המחוזי, לו הסמכות לדון במקרים מסוג זה.

            אכן סמכות בימ"ש השלום מוגבלות לתביעות בדבר חזקה ושימוש במקרקעין. בפסיקת בתי המשפט בעבר נקבע שבמונח "שימוש במקרקעין" הכוונה היא לשימוש תוך שמירה על גוף הנכס.

            מאידך, בת.א 348-03 הציע כב' השופט עמית לאבחן את ההלכה ולנקוט במבחן של ה"סעד הדומיננטי" וכאשר צו הריסה הוא טפל לסעד העיקרי, עדיין העניין יהיה בסמכות בימ"ש שלום.

            ואכן האבחנה זו ישימה לענייננו שכן המבקשת חפצה, בעיקר, להפסיק את השימוש בחלקה וסילוק ידם של המשיבים כאשר הסעד של הסרת הגדרות והמבנים הוא סעד טפל לסעד העיקרי. מטרת ההריסה והסילוק הינם הפסקת השימוש האסור כאשר אלמלא אותו שימוש ספק אם היתה מוגשת העתירה להריסת המבנים, הגדרות וכיו"ב.

            אשר על כן, אני קובע כי הבקשה הינה בסמכות המקומית של בימ"ש שלום

(ר' ת.א. 18725-08-9 שלום נתניה).

3.         באשר לטענת חוסר סמכות מקומית, הרי גם דין טענה זו להידחות שכן אין מחלוקת שהמדובר בקרקע הנמצאת באזור נפת עכו, אשר שייכת ע"פ חלוקת בתי המשפט למחוז חיפה כאשר בימ"ש השלום בחדרה הינו בתחום מחוז חיפה.

4.         באשר לטענת השיהוי, הרי אכן אורך הזמן בו נמנע בעל נכס מלנקוט באמצעים לשם סילוק יד של מסיג גבול יכול יחד עם נסיבות נוספות יכול להעיד על כך שהוא השלים עם נוכחות אחר במקרקעין שלו.

            יחד עם זאת, מנהל מקרקעי ישראל או קרן הקיימת אחראיים על שטחים נרחבים במדינת ישראל ואין בידם להיות מודעים בכל רגע נתון לפלישה של אחר למקרקעין שלהם.

יש לבדוק האם שתיקת המבקשת יש בה כדי ללמד על מתן הסכמה מכללא ולא בכל מקרה בו מתנהלים קרן קיימת או המינהל בעצלתיים בטיפול במקרקעין ונקיטת אמצעים נגד פולשים הדבר מצביע על הסכמה, ולו מכללא, לעשות שימוש במקרקעין ע"י פולשים.

            קביעה כי פולש הינו ברשות צריכה להיעשות בזהירות רבה, כל שכן כאשר אין הסכמה מפורשת למתן היתר. יודגש שגם אם נמצא אדם בנכס כבר ברשות, רשות זו ניתנת לביטול בכל עת.

            אין ספק כי כל קביעה דורשת שמיעת ראיות לעניין זה ומכל מקום  וודאי שאין בשיהוי בנסיבות אלה, כדי להצדיק אי מתן צו מניעה זמני כמבוקש. קביעה האם מדובר בשיהוי המצדיק דחיית התביעה תיעשה לאחר שמיעת ראיות אך בנסיבות המתוארות אין בשיהוי לכשעצמו כדי להצדיק דחיית הבקשה וביטול הצו הארעי.

5.         באשר לטענה כי הקרקע רשומה ע"ש מדינת ישראל ולא ע"ש המבקשת (קרן קיימת לישראל) ועל כן דין הבקשה להידחות, הרי גם טענה זו אין בה ממש. ב"כ המבקשת הציג מסמכים לגבי זכות המבקשת בנכס ע"פ כתב האמנה וחוזה בין מנהל מקרקעי ישראל לקרן קיימת ודי בכך, בשלב זה , כדי להצדיק דחיית הטענה באשר לחוסר יריבות.

6.         באשר לגופה של הבקשה, הרי המבקשת הציגה קיום זכות ולו לכאורה אשר למענה נדרש הסעד המבוקש.

            כל שמבקשת המבקשת הוא השארת המצב הקיים על כנו עד מתן פסק דין בתיק העיקרי תוך נתינת צו המונע מהמשיבים שינוי המצב הקיים והרחבת השטח בו הם מסיגים את גבול המבקשת, תוך בניית גדרות או מבנים נוספים וסעדים נוספים למניעת שינוי מצב קיים.

            מתן צו מניעה הזמני לא יגרם כל נזק אם אכן יינתן למשיבים ומכל מקום הנזק שיגרם למשיבים, אם בכלל, מול הנזק שעלול להיגרם למבקשת אם לא יינתן הצו מביא למסקנה שהכף נוטה באופן ברור לכיוון מתן צו המניעה והשארת הצו הארעי שניתן על כנו.